החלטה בתיק בר"ע 196/06

1.         המבקש נפגע בתאונת דרכים, ואת תביעתו לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הגיש בא כוחו לבית משפט השלום. לימים, ולאחר שהוגשו לבית משפט השלום חוות דעת רפואיות שקבעו את מצבו, הוא ביקש לתקן את כתב התביעה ולהעבירה לבית המשפט המחוזי.

            הענין התברר בפני כב' השופטת נאות - פרי, שהחליטה לדחות את הבקשה, ומכאן בקשת הרשות לערער.

2.         המבקש יליד 1949. התאונה ארעה ביום 10.4.01. פגיעתו של המבקש הצריכה 5 חודשי אישפוז, ותביעתו הוגשה לבית משפט השלום בחיפה ביום 21.10.03. לצורך קביעת מצבו מונו 3 מומחים רפואיים. ד"ר רון פלד קבע ביום 15.10.04 נכות נוירולוגית בשיעור של 65.4 אחוזים; פרופ' וולפין קבע ביום 31.7.05 כי לא נותרה בתובע נכות אורטופדית. פרופ' שטיין קבע ביום 16.8.05 שלא נגרמה נכות בתחום האורולוגי.

            לאחר הגשת חוות הדעת, קויימו ישיבות ק. משפט והוחלט על הגשת תחשיבי נזק. ביום 26.10.05 הגיש המבקש תחשיב נזק מטעמו ע"ס 2,205,567 ש"ח ולאחר מכן הגישה המשיבה תחשיב מטעמה ע"ס 304,433 ש"ח.

            ביום 19.12.05 הוגיש המבקש בקשה לתיקון כתב התביעה ולהעברת התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה. ב"כ המבקש הסביר בבקשתו כי בתחשיב שהוגש מטעמו נפלה טעות: הוא עתר לסכום של 86,152 בראש הנזק של עזרת צד שלישי, בעוד שהנכון הוא 2,584,563 ש"ח, כך שסכום הפיצויים הכולל הנדרש לפי התחשיב הוא 4,703,978 ש"ח. לטענת ב"כ המבקש ראוי להעתר לבקשתו, בין היתר,  משום שהוא ביקש זאת "עוד בטרם נסתיים הליך קדם המשפט אין כל מניעה לתיקון כתב התביעה, מה עוד שהבקשה לתיקון כתב התביעה הינה כנה ואמיתית לאור טעות החישוב שנפלה בתום לב בעת עריכת תחשיב הנזק מטעם המבקש."  

3.         בהחלטתה מציינת כב' השופטת נאות פרי כי עיקר הבקשה נסוב על הטעות בתחשיב. היא לא ראתה דווקא בכך את העיקר, ונימקה את דחיית הבקשה, כך:

"חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט הוגשה ביום 15.10.04, דהיינו לפני יותר משנה. אני סבורה כי במידה ולאחר הגשת חוות הדעת היה מקום להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי, היה צורך לעשות כן סמוך לאותו מועד, ולא לאחר שניתנה הצעת בית המשפט בתיק. אשר על כן ולאחר עיון בתחשיב המתוקן שהוגש - איני סבורה שיש מקום להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה  ...  הבקשה נדחית אם כי ללא צו להוצאות."

4.         בבקשתו חוזר ב"כ המבקש ומסביר כי ראוי להעתר לבקשתו, משום שהנכות קשה; הפיצויים, כך ניתן לשער, יהיו גבוהים, וראוי לאפשר לערכאה המוסמכת, בית המשפט המחוזי, לדון  בכך, בעוד שהמשך הדיון בבית משפט השלום עשוי לפגוע במבקש, בגלל מיגבלת הסמכות הקבועה בחוק, העומדת כיום ע"ס 2,500,000 ש"ח.

            המשיבה טוענת כי אין להניח שהפיצויים יעלו לסכום הנ"ל, בין היתר בהתחשב בתגמולי המוסד לביטוח לאומי בגין נכות כללית העולים לסכום של 489,012 ש"ח (ר' חוות דעתו של האקטואר שפירא מיום 15.2.06) אותם יש לנכות בעת פסיקת הפיצויים.  עוד טוענת המשיבה כי יש להימנע מהעברת התובענה לבית המשפט המחוזי, שכן המועד המתאים לשקול זאת היה בסמוך לאחר שניתנה חוות הדעת מאת ד"ר פלד, ואילו המבקש המתין בהגשת בקשתו משך 14 חודשים; ניהל דיונים בערכאה הראשונה; קיבל הצעה מבית המשפט, ורק לאחר מכן, "שינה כיוון" והעלה את בקשתו לתיקון כתב התביעה והעברת התובענה לבית המשפט המחוזי.

5.         ברי, כי בית משפט השלום מוסמך לדון בבקשת נפגע התובע פיצויים על נזקי גוף לתיקון כתב תביעתו והעמדת התביעה על סכום העולה על סמכותו של בית משפט השלום. רע"א 2992/98 לודמילה ספקטור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון, נד, 728. עוד ברור,כאמור שם, כי ענין זה עולה לדיון בבית משפט השלום  "רק לאחר שמתבררים הנכות, המגבלות והצרכים של התובע מתוך חוות דעת המומחים הרפואיים" שמונו על ידי בית המשפט ובדקו את התובע. עמדת בית המשפט, בנידון זה, אינה אוטומטית. התובע היה יכול מלכתחילה, לפי החלטתו שלו, לבחור להגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי. לו עשה כן, לא ניתן היה (פרט אולי לחריגים במקרה קיצוני) למונעו מכך, אף אם הפציעה קלה וראוי לפסוק פיצויים בסכום נמוך. אולם, משעה שהוגשה התביעה לבית משפט השלום, קנה הוא סמכות לדון בתובענה וכעת, המצב שונה. נפסק כי "לעניין זה נתון, כמובן, לבית המשפט שיקול דעת, ואם יסבור שהתיקון יכול ויביא לשיבוש הליכים או לסיבוכם, יכול הוא שלא להעתר לבקשה".  בדרך כלל אף "ייטה בית משפט השלום להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של הגדלת סכום התביעה [גם אם כתוצאה מכך לא תהיה יותר בסמכותו] - וזאת ככל שהדברים נתמכים לכאורה בחווה"ד מחד גיסא, וככל שאין בכך להביא לשיבוש ההליכים או לסיבוכם." (בר"ע (באר שבע) 626/05 כוכבי שחר נ' הפניקס חברה לביטוח, תקדין מחוזי 2005(4), 1284).

6.         עניננו איפוא בטיב שיקול הדעת אותו צריכה הערכאה הראשונה להפעיל בעת שהיא מחליטה אם להעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה כך שיותר לתובע לעתור לפיצויים העולים על סמכותו של בית משפט השלום, שאז, אוטומטית תועבר התביעה לבית המשפט המחוזי (רע"א 60/03 יעקב רובין נ' עו"ד ירחמיאל אפלבוים, פ"ד נז(3), 475).

            מצד אחד, עומד השיקול העניני, והוא המכריע: האם אכן השתכנעה הערכאה הראשונה שישנו סיכוי ריאלי, בסיס של ממש, להבדיל מטענה בלבד, כי אכן צפוי שייפסקו במקרה העומד בפניה פיצויים בסכום העולה על סמכותו של בית משפט השלום (והכוונה לסכום הפיצויים שייפסק ובו תחוייב הנתבעת לאחר כל הניכויים וההפחתות). מן העבר השני עומדים שיקולים הנוגעים לאופן ניהול התביעה; מניעות ותום הלב; שיבוש ההליך סרבולו והארכתו, וכד'. 

7.         עולה, כי בעניננו הערכאה הראשונה נתנה דעתה לשני שיקולים אלה.

באשר לפיצויים, ציינה כב' השופטת נאות פרי כי היא עיינה בתחשיב המתוקן, ונראה כי לא השתכנעה מן המפורט בו כי עשויים להיפסק בתביעה שבפניה סכומים העולים על 2 וחצי מיליון ש"ח. אכן, הערכה זו נראית סבירה: מדובר בנפגע שהיה כבן 52 שנה בעת התאונה, עובד לא קבוע שהועסק לסירוגין בעבודות ניקיון, והשתכר כדי 3,500 ש"ח לחודש (ברוטו) בממוצע. גם אם נעריך כי בתאונה נגרם אובדן מלא ותמידי של כושר ההשתכרות, ואף אם נקח בחשבון סכום חודשי מתאים עבור סיוע, עזרה, ליווי והשגחה, ונצרף לכך את הפיצוי הבלתי ממוני, עדיין לא נגיע לסכום העולה אל מעבר לגבול סמכותו של בית משפט השלום. נזכור, כי יש עוד להפחית את תגמולי המל"ל העולים לכדי 1/2 מיליון ש"ח. אם כך, לא נפלה שגגה בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה באשר לסדר הגודל של הפיצויים שייפסקו, ככל הראה, בתובענה, והם עומדים בתוך גבול סמכותו של בית משפט השלום.

            אם נוסיף לכך את השיקול הנוסף הנסב על הארכת ההליכים וסרבולם, וכן על ההמתנה הממושכת מאז קבלת חוות הדעת הרפואית שביססה את נכותו הגבוהה של  המבקש, תוך שב"כ התובע ממשיך בניהול ההליך בערכאה הראשונה, דבר המעיד על הבנה והסכמה מצידו, באשר לשיעור הראוי של הפיצויים (על אף הטעות בתחשיב הנזק שהגיש מטעמו), והעלאת בקשתו רק לאחר שמיעת הצעה מבית המשפט, נגיע גם מבחינה זו למסקנה כי החלטת הערכאה הראשונה היתה, במקרה דנן, נכונה.

8.         לאור כל האמור החלטתי לדחות את הבקשה.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים, בדואר.

ניתנה היום כ"א בשבט, תשס"ו (19 בפברואר 2006) בהעדר בעלי הדין.